לילא סרחאן - נפקדות ואדי סאליב

הנה כאן הווה
זמן אין לו,
איש לא מצא כאן איש שיזכור
כיצד יצאנו כרוח מהדלת, ומתי
נפלנו מהאתמול, ונשבר האתמול לרסיסים על הרצפה, ואחרים מרכיבים
אותם למראות תמונתם אחרינו.

מחמוד דרוויש

הסיפורים של המשפחות שעזבו ב-1948 צריכים להוות חלק מזיכרון של העיר. רוב המבנים בשכונת וואדי-סליב בחיפה נטושים. השכונה מהווה שטח מחלוקת בין לחצים לפיתוח השכונה לבין בעלות פרטית של המבנים ההיסטוריים, מה שמעיד על עניין גובר בהחייאת השכונה. אך האתגר עומד במניעת הריסת המבנים ההיסטוריים ובפיתוח השכונה באופן אשר מכבד וזוכר את ההיסטוריה של המקום.

אחרי 1948, רוב המבנים עוקלו אחרי שהממשלה אשרה את חוק נכסי הנפקדים (אבו טרופוס) אשר אפשר את עיקולם של הרבה נכסים בבעלות ערבים בתחילת שנות ה-50. רוב הבתים הערבים בשכונת וואדי-סליב עברו להשתלטותם של עולים יהודים מזרחיים, אשר באותו העת נתקלו באפליה מצד הקליקה השולטת של היהודים המערביים עוד מהימים הראשונים שלהם במדינה. ב-1959, הם התפרעו עבור "לחם ועבודה" וביקרו הרבה מוסדות מדינה, כולל את האליטות החזקות במפלגת העבודה ובהסתדרות העובדים. ההפגנות האלו הביאו לשינויים ובסופו של דבר עברו רוב היהודים המזרחיים מוואדי-סליב אל שכונות חדשות בחיפה בזמן שגדלה העיר במעלה הכרמל.

והשכונה נשארה כחור שחור בעיר !

איך אפשר להפוך שכונה לא מתפקדת, נטושה, בעלת היסטוריה קשה שיש לה השפעה חברתית, לשכונה או למקום שעובד ומתפקד בעיר, וגם כן מחיי את הזיכרון ?

                                                      

זיכרון קולקטיבי - הוא זיכרון המובנה, מועבר ומשותף לכלל החברה. המונח זיכרון קולקטיבי נולד מתוך התפיסה כי הבנת החברה את עברה היא תמיד אינסטרומנטלית לקיום אמונות ההווה וערכיו. זאת מכיוון שהעבר הנשאר בתודעתנו אינו העבר כפשוטו אלא הדמויים שלו. דמויים אלה הם לעתים בעלי מבנה מורכב וסלקטיבי כמו מיתוסים. במובן זה, הזיכרון הקולקטיבי הוא תמיד מערכת בו משתלבים זיכרון עובדות העבר יחד עם דימוייו. 

בתים מספרים סיפורו של עם. עם זה תרבות, שפה, ערכים, מנהגים, מסורת ופולקלור.....

המרחב הבנוי בוואדי סאליב התפתח מצרכיי הקהילה שהתגוררה בו, טיפולוגיות בנייה ייחודיות שנבנו ברוח הזמן ייצגו את תרבות המתגוררים.

נפקדות הוואדי מעלה את נושא הזיכרון. האירוע המחולל שפקד אותו מותיר צלקת במרחב העירוני וההתיישבות במקום חדלה מלהתקיים מסיבה שניתן לבחון.

כיום המרחב הבנוי של ואדי סאליב כבר אינו ממחיש את צפיפות המגורים שאפיינה את המקום, יתרה מכך מתוך המבנים שנותרו כבר כלל אינם מאוכלסים עוד.

זה בא לשקף ולאפיין את ההשתנות ואופן ההתגוררות ברחבי ההתיישבות בארץ מקום המדינה.

ואדי סאליב הוא מקום שמריח משכבות והתרחשויות מן העבר הרחוק. כיום המקום מרוקן, פגוע, נטוש, סגור ומתמוטט.  במרחבי ואדי סאליב נמצאים בנינים אטומים, חורבות, גרוטאות וזבל.

זיכרון צף באווירה הקיימת בוואדי. המקום שהיה לפני שנים אורגני וחי, כיום הוא נחנק ומת. לשכונה אין חומות מגן משל עצמה. במשך הזמן שובשו סימני העבר, נמחקו בנינים, שבילים, צמחיה וטבע.
הבולדוזר היה כאן בפעולה. הנשארים נענשו בניתוק, בהפחדה. החזקים שולטים בזהות ומשנים את הזהות.

גורדי שחקים, ארכיטקטורה מסחרית ופרויקטים חדשים של יזמים מתקדמים בדרך לוואדי בלי התייחסות להיסטוריה של המקום.

מחיקת העבר פירושה ביטול הפואטיקה, המסתורין, הזמן, הכאב, הזהות, ההיסטוריה, הסיפורים של האנשים.

המתקפה על הסביבה היא בשם "פיתוח אורבני"..

למרות שאפשר לעשות את זאת עם שמירה על הזהות, ההיסטוריה והסיפורים של המקום.

                                         

הרעיון האדריכלי של הפרויקט הינו חיבור הוואדי לעיר ביצירת מוקד תרבותי המנסח מחדש את המרחב במקום  ומאידך זוכר את העבר דרך התכנון של הריק. הריק של הריק שמעלה את המושג "זיכרון קולקטיבי".

דרך הנגטיב של פעם הפרויקט מחיי וזוכר את הפוזיטיב שנפקד.

                                         

מי שלא קולט את המשמעות העמוקה של שימור כל מה שחשוב ויקר בהיסטוריה שלנו, אינו מבין ממה עשוי עם.

עם עשוי, בראש ובראשונה מזהות. זהות עשויה מהצירוף של גיאוגרפיה והיסטוריה. כך, מי שאינו משמר את הגיאוגרפיה וההיסטורית, אינו משמר, בסופו של דבר, גם את הזהות ואז היא מתפרקת.